בחמש השנים האחרונות, עומר קריגר ושותפתו, דנה יהלומי, מובילים את "תנועה ציבורית" ומייצרים כוריאוגרפיות המוניות, ממציאים ומשחזרים רגעים מכריעים בחיי האומה והפרט, מובילים מצעדים ויחד עם נבחרת האמנים המשתייכת לקבוצה, שופכים אור חדש על אירועי אמנות במרחב הציבורי. בעונת התרבות 2011, הציע קריגר לא מעט אפשרויות לחוות חללים ומרחבים ברחבי העיר במסגרת פעילותו כמנהל האמנותי של הפסטיבל "מתחת להר".

"הצלחנו לערבב באמת בין אמנות לחיים", כתב קריגר עם תום האירועים, "הצענו צורות חדשות של אמנות ציבורית שימשיכו להדהד כאן ובעולם. עשינו אמנות כפוליטיקה ופוליטיקה כאמנות". לקראת העונה הבאה, קריגר מספר על שהות-אמן בשבדיה, בוחן אפשרות ליצירת מוסדות אמנותיים חדשים ומציע דרכי כניסה אל המשמעויות של אמנות ציבורית חדשה.

עומר קריגר בסביבתו הטבעית

ר.ר: אז ספר, מה עשית בחודשים האחרונים? בילית זמן גם בשטוקהולם, נכון?

ע.ק: כן הייתי כמה חודשים טובים בבירת שוודיה. בקיץ השמש שוקעת ב-11 וזורחת ב-2 בלילה. שבוע אחרי "מתחת להר", שהיה מלא בחוויות מסעירות בירושלים, נסעתי להעביר סדנת תנועה ציבורית בשטוקהולם יחד עם שותפתי דנה יהלומי,  במקום ששמו  Weld - מרכז קטן למחול, פרפורמנס, אמנות, תרבות ויין לבן.

זה היה שבוע מענין שבו למדתי את העיר יחד עם האנשים שגרים בה, הסתובבנו ברחובות, קראנו מפות ואספנו תופעות ציבוריות מקומיות שיש להם ממד פרפורמטיבי ומשמעות פוליטית.

צפו במשטרת היידלברג מברכת את תנועה ציבורית לרגל חגיגות חמש שנים להיווסדה

ר.ר: כמו מה? אילו תופעות?

ע.ק: למשל, אנשים שמסיימים תיכון יוצאים לנסיעה פרועה ברחובות הראשיים במשאית עופות פתוחה, עם בירה, משרוקיות, האוס ברמקולים ענקיים ומעט מאוד בגדים. זה סוג של טקס מעבר קרנבלי, מסיבת שחרור ניידת שבה תשוקת הנעורים ארוזה בתוך ארגז גדול על גלגלים ונוסעת בעיר. 

רגע לפני שיתחילו לחשוב מה יהיה איתם וילכו ללמוד מנהל עסקים או מה שזה לא יהיה, נערים ונערות משתתפים בפרפורמנס של שמחה, סולידריות, נעורים, רגע לפני התפרקות התא הכיתתי. וזה נוסע בעיר כמו פצצה מתקתקת, שאגות שיכורות, באמצע היום.

ככה זה נראה מקרוב:

ר.ר: אז אתה מזהה כאן נקיטת עמדה בתוך הרגע הזה, הרגע האחרון של השחרור? האם אפשר לקרוא את הרגע הזה כתגובה חברתית פוליטית לשינוי שהחיים שלהם עומדים לעבור? 

ע.ק: אין פה נקיטה מודעת של עמדה קיימת. זו גם לא תגובה במובן של השיח הפוליטי המוכר. זה ריטואל. זהו סימן, סימפטום, צורה בתרבות. השאלה הפוליטית כאן היא אולי למה זה לא קורה כל יום. הבעיה של הקרנבל היא שהוא תמיד רגע לא-רגיל וחריג בשטף השגרה והיומיום, הפרה של הסדר החברתי לטובת שימורו בהמשך.

וגם ההבניה של הנעורים, מה זה להיות צעיר, תיכוניסט, ולמה כל המשאיות נראות אותו דבר, הכוריאוגרפיה קבועה. יש מתח מוזר בין הפרפורמנס של השמחה והשכרות לבין הקופסה שמובילה אותם בעיר. זה סוג של הפגנה.

ר.ר: מדוע זה סוג של הפגנה בעינייך? מה הופך את האקט הזה להפגנה? 

זאת אולי לא התופעה הכי מענינת, שלא עומדת במרכז המחקר שלי, אבל זאת בפירוש הפגנה -למרות שהיא לא משמיעה דרישות ספציפיות שכתובות על שלטים. הפגנה יכולה להיות מיליון דברים ולהופיע במיליון צורות, ואגב, זו בדיוק אחת הדרישות של הרגע ההיסטורי שלנו מאמנים: שיעצבו מחדש את ההפגנות שיש היום בכל מקום בעולם. 

בקשר לשטוקהולם, זאת צורה פרפורמטיבית קבוצתית שלוקחים בה חלק רבים, מסורת חדשה. ככזאת עולה השאלה מי המציא אותה, למה היא משמשת, מה היא אומרת על הצרכים החברתיים של התיכוניסטים ואיך שהם מבינים את המרחב הציבורי: כמקום לעשות בו מסיבה, להצהיר משהו לגבי עצמם והיחד שלהם. מקום לעשות בו שמח, לחרוג מהשגרה, להתפרע, עכשיו שעשו בגרות והם על התפר בין נערים לאזרחים בוגרים. יש פה שאלה של מודעות. האם הם רואים בפעולה הזאת אירוע פוליטי? אני לא בטוח. מה שכן, את המשמעות הפוליטית אפשר לייצר על גבי הצורה הפרפורמטיבית. יש פה אנרגיה והתארגנות שאפשר לעבוד איתם.

ר.ר: מעניין אותי לקרוא אותך מדבר על זה ככה, בעיקר אם אני חושבת על "תנועה ציבורית", שתמיד נתפסת בעיניי כמי שמנסה דווקא לשמור על הסדר, במובן מסוים. כמובן שהאקט שלכם הרבה יותר מורכב מזה, אבל אצלכם ההפרה נתפסת כהבנייה של סדר במרחב. כמו, למשל, לפרוץ בריקודי עם מתוזמרים במעבר החציה של שד' בן ציון בתל אביב, ליצור פעולות איבה פיקטיביות, להוביל מצעדים במרחב הציבורי ולעשות זאת מתוך הגיון פנימי של פעולה וחוקיות.

ע.ק: בתנועה ציבורית אנחנו משחקים עם סדר והפרתו, כלומר, יצירת סדר חדש בכלים של ההתנהגות החברתית הקיימת. המשיכה היא לקונפליקט (גלוי או סמוי). במקרה של המשאיות, אני תמיד שואל את עצמי מה היה קורה אם המשאית היתה עוצרת וחוסמת את הרחוב, לאן זה עוד יכול ללכת, מה אפשר לעשות עם האנרגיה הזאת, מה המשמעות של הטקס הזה ומה עוד יכול להיות, איזו התנהגות אחרת אפשר לדמיין בשביל הקולקטיב הזה.

גם תנועה ציבורית רוקדות ברחובות:

ר.ר: והתנסית באפשרות הזו בשבדיה?

ע.ק: אני עוד בשלב המחקר, עדיין מנסה ללמוד את התרבות הזאת ולאתר קונפליקטים או מוסדות חברתיים שמענין לעבוד איתם. באוגוסט חזרתי לשם לחודשיים ועכשיו מתוכננת צעדה לפרלמנט. 

ר.ר: אז רגע, בוא נלך צעד אחורה. מהי אמנות ציבורית חדשה עבורך? וגם, למה בכלל צריך גרסה חדשה לאמנות ציבורית?

ע.ק: אמנות ציבורית חדשה היא עבודה במרחב הציבורי שאינה מבוססת בעיקרה על יצירה של אובייקטים קבועים אלא על יצירה אי-מטריאלית, לא-חומרית. זה אומר שמתמקדים בהתנהגות, בפעולה, ביחסים בין בני אדם, במערכות חברתיות וקולקטיביות שמתגלמות בגוף של האדם, של האזרח, של הישות הפוליטית האינדיבידואלית שהיא כל אחד מאיתנו ובמה שקורה בינינו כשאנחנו יחד באיזשהו מובן. את יכולה לקרוא לזה התיאטרון של המדינה, אולי.

ר.ר: אז מה התפקיד של האמן בקונטקסט של אמנות ציבורית חדשה? מה עליו לעשות?

תפקיד האמן במדינה הוא כמו הצבעים שהוא בוחר. זה בידיים של כל אחת ואחד. המדינה בידינו.

ר.ר: התיאטרון של המדינה בהחלט היה נוכח במרחב בחודשים האחרונים. אתה חושב על הקיץ הסוער הזה במונחים של אמנות ציבורית?

ע.ק: במידה מסוימת. חזרתי לארץ בסוף אוקטובר, אחרי שעקבתי מרחוק אחרי שידורי האינטרנט של ההפגנות הגדולות, והרבה חברים וחברות דיברו על חוויות המאבק ברחובות במונחים של תנועה ציבורית. 

דנה וחברי התנועה עשו כמה פעולות חשובות כחלק מהמאבק בקיץ, האימונים השתלמו, זה מרגיש שהזירה שפעלנו בה חמש שנים התמלאה פתאום. כמובן שדפני ליף היא האמן במקרה הזה אבל אולי היא רק האוצרת ומהאוהל הראשון שלה התחילו להתפתח ולהתגשם הרבה תופעות נוספות.

ר.ר: אז איפה עובר הגבול בין אמנות במרחב הציבורי לבין פעילות פוליטית? יש בכלל גבול כזה? 

ע.ק: מצד שני יש עוד הרבה מה לעשות, השלב הראשון של הקיץ הסתיים, כמו ביאנלה ספונטנית, ועכשיו צריך לבנות מוסדות חדשים ולהתחיל לעשות את אמנות החיים הזאת מתוך מרקם המדינה.

אני חייב להודות שאני פחות מתעניין בגבול המפריד ויותר בתחום החפיפה, בשטח ההפקר, באיזור המשותף לאמנות ולפוליטיקה. זה לדעתי המפתח לאמנות חדשה, מענינת, רלוונטית, אפקטיבית, וגם לפוליטיקה חדשה שיש בה תקווה, דמיון, יצירה, השתתפות, תשוקה.

ר.ר: ואם כבר מדברים על הפוליטיקה החדשה של הקיץ האחרון, התנועה גם כבשה את וול סטריט, כשדנה יהלומי לקחה חלק פעיל באירועים בזוקיטי פארק ואף הובילה אירוע אמנות שנוצר מתוך כוריאוגרפיה להפגנות. בין שבדיה לארה"ב, מרחב הפעולה שלכם רק הולך ומתרחב. כשאתה מדבר על מוסדות, אתה מתייחס גם לזה?

ע.ק: בפירוש כן. דנה היא מנהיגת התנועה עכשיו והיא הובילה את הפעולה המוצלחת בניו-יורק, שהתרחשה ברגע מאוד מעניין. "תנועה ציבורית" היא גוף עם שאיפות גלובליות. המטרה היא לשלב אמנות ופוליטיקה על ידי פעולה של בני אדם בכל העולם. לשמחתי, יש עניין הולך וגובר בכל מיני מקומות בשאלות ובפרקטיקות שאנחנו מפתחים: בשאלת המוסדות, אני מתעניין עכשיו בשאלות של אמנות וכח, אני נמשך למוסדות המדינה, לפרלמנט, למשל. ונראה לי שהשנה, "מתחת להר" ינסה להתקרב קצת לכנסת. גם היא בירושלים, את יודעת.

בכלל, יחד עם איתי מאוטנר, המנהל האמנותי של עונת התרבות, אנחנו מתכוונים לחשוף בקרוב הצהרת כוונות ולהזמין אמנים ופעילים למפגש שידון בתפיסה החדשה של אמנות ציבורית שעומדת בלב הפסטיבל. אנחנו עומדים להציג כמה תפיסות ופרקטיקות שיכולות לקחת אותנו קדימה, אמנותית ופוליטית כאחד. עבודה עם מוסדות המדינה היא בפירוש אחד הקריטריונים.

עומר קריגר על מתחת להר

ודנה יהלומי כובשת את וול סטריט

האוטונומיה של האמנות היא החדשות של אתמול. החיפוש המשותף של כל מי שיש לו ענין בציבוריות, בפוליטיקה המשותפת שלנו, באמנות חדשה הוא אחר פרקטיקות חדשות של התנהגות, תפקיד חדש לאמנים, השתתפות של הציבור במעשה האמנות, לידתו של הציבור אחרי מותו של הקהל. "מה אנחנו יכולים לעשות יחד" היא עדיין השאלה בה"א הידיעה. ולזה מצטרף הדיון שאני מבקש לפתח באפשרות של אמן המדינה.

שער פולומבו

ר.ר: תסביר.

ע.ק: אמן המדינה יכול להיות מוסד ממלכתי חדש, כמו מבקר המדינה, רשות השידור, אולי מהנדס העיר. זה מישהו שאחראי במשך הקדנציה שלו לייצור של פעולות ועבודת אמנות מתוך מרקם המדינה, בשיתוף פעולה עם סוכנויות המדינה השונות. יש לו חופש פעולה ומשאבים והוא יגדיר בפעולות שלו (או שלה) תפקיד חדש לאמנות.

ר.ר: אמן בשירות המדינה?

ע.ק: כן. שליח ציבור, אמן כ- Civil Servant.

ר.ר: איך עושים את ההפרדה בין שירות הציבור לבין שליחות מטעם המדינה, או שאין הפרדה כזו? היית לוקח אותו על עצמך?

ע.ק: חלק מהרעיון הוא שהמדינה היא בסך הכל מוסד שימושי, כלי בשירות האזרחים, ומתוך ההנחה שאין תרבות אנושית בלי אמנות ובטח שאין מדינה דמוקרטית בלי אמנות חופשית, ושמחקר אמנותי הוא אינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה. בתפיסה שלי כל אמן משרת את המדינה כי הוא פועל במרחב הציבורי כדי לקדם את התרבות, רוצה לעשות משהו עם בני האדם שסביבו, או לפחות להראות להם משהו, לומר דבר-מה לכולם.

אני חושב שאמנות מתקדמת לא חייבת להיות אופוזיציונית והאתגר של הדור שלנו הוא להתחיל להפוך למדינה, become state. פוליטיקה ועיצוב של המרחב הציבורי זה לא הדבר הזה שהמבוגרים או הפוליטיקאים עושים, זו המשימה שלנו ולאמנים יש הרבה מה לתרום בענין. זה מרחב ענק, מרגש ומלא בפוטנציאל לעשיה אמנותית ובכלל.

ר.ר: האם לדעתך אמן מדינה, כמו אמנות ציבורית חדשה, באמת יכול להתקיים או שמדובר בהתנסות בתוך העשייה הכוללת? ומה יהיה על המוזיאונים בתוך הדבר הזה? ועל הגלריות? אם זהו מודל של אמנות חדשה, מה יקרה לאמנות הממוסדת?

ע.ק: האמנות של ימינו תשתנה עם הזמן ותהפוך למוצג היסטורי, תקופתי. מוצג מוזיאלי חשוב אבל כזה שמזוהה בבירור עם העבר. אנחנו רואים התפתחות של אמנות לא-חומרית שבאה לידי ביטוי ביצירה של יחסים, אירועים חיים, דברים שאי אפשר לדמיין. גוויעת האוביקט הוא תהליך ארוך שהחל בשנות השישים של המאה ה-20 ומגיע בימינו לשיאו. ידע ותקשורת הן תעשיות ענק היום. האמונה ברוחני, באימטריאלי, בחסר-החומר מתחזקת. המשבר הפיננסי העולמי ערער מאוד את מעמד אוביקט האמנות המסורתי. 

המדינה זקוקה לידע, מחקר, שירותים. אלה מוצרים שאמן מספק. אפשר לחוקק בקלות את 'חוק אמן המדינה' והמוסד הזה יהיה אמיתי. המוזיאונים יהפכו למקומות שאנשים נפגשים בהם ומחליפים דעות ושירותים אמנותיים. פרלמנטים מקומיים של יופי וצורה, סיפור וסיטואציה. 

ר.ר: ספר על חוויה ירושלמית - על רגע מכונן ביחסים שלך עם העיר. 

ע.ק: ביקור בפסח אחד בירושלים עם חברי הטוב דודו שלמד בבצלאל. הלכנו ברגל והגענו לשכונה חרדית. פתאום מישהו שעמד ליד דלת שאל אם כבר אכלנו. אמרנו שלא והוא הזמין אותנו להכנס. בפנים ישבה אשה לשולחן עטוף ביריעת ניילון והגישה לנו ארוחת צהריים. 

עם דודו הסתובבתי גם בשמחת תורה בין חצרות החסידים וראינו אדמור"ים קשישים שרוקדים עם ספרי תורה, מחלקים פירורי קוגל לחסידיהם, שורות של אברכים שרים ביציעי אולמות מוארים. היה גדול. כל ביקור ברחבת הכותל המערבי מעורר בי התרגשות. 

ר.ר: מה המקום האהוב עליך בעיר? למה? 

ע.ק: משכן הכנסת. הייתי שם כמה פעמים, בתפקיד וכאזרח, והתפעמתי תמיד מההדר של עיצוב הפנים (דורה גד), תבליט הקיר באולם המליאה של דני קרוון ושער פלומבו של הפסל החשוב שנהרג בתאונת אופנוע.

ר.ר: מה דעתך על העשייה התרבותית בעיר? מה שלום ירושלים, לדעתך?

ע.ק: יש הרבה אנשים מענינים ומוזרים שם, זה עוזר. שלומה לא כל כך טוב אבל עובדים על זה. היא עיר יפה שמעוררת גם מחשבות על יופי. זה הפצע של העולם, כמו פרח ענק ומדמם. 

ר.ר: איזה אירוע תרבותי נכנס לחייך לאחרונה?

ע.ק: הכנס של כהנא חי בירושלים. יונתן לוי קורא פואמות שלו בעמידה על הבר. חזרתי לשמוע ראיון עם חתול של מרסל ברודתארס.

בימים אלה אני צופה לפעמים בסער סקלי, חבר תנועה ציבורית שנמצא בבית האח הגדול.

ר.ר: מה היה ספר האמנות האחרון שקראת? 

ע.ק: 79.89.09 – מאמר חזותי בצורת עיתון שמעיין בשני קצוות: הקומוניזם במאה ה-20 והאיסלאם במאה ה-21, מדמיין סולידריות פולנית/איראנית ומנסה ללמוד משהו חדש מהמהפיכות של 1979 ו-1989 במטרה להבין את ההשפעה של ההתקוממות הדמוקרטית שמתרחשת בימים אלה בין המגרב לאיראן.

ר.ר: מה האפליקציה החביבה עליך? 

ע.ק: Soundrop. האחייניות שלי מתות על זה.

ר.ר: את מי היית מזמין ללאנץ' על חשבונך? 

ע.ק: ג'ק פרסקיאן, אוצר ומייסד המרכז לאמנות אל-מאמאל בעיר העתיקה. פרסקיאן היה המנהל האמנותי של הביאנלה בשרג'ה, איחוד האמירויות ובאפריל האחרון פוטר בשל הצגת עבודה לא הולמת. הוא אוצר בינלאומי שעובד עם אמנים שאני אוהב, גר בירושלים.